גנאדי גונטר

שירי בארדים מרוסיה

"פסיפס" כתב עת לשירה, גיליון 52, 2002, סתיו, תשס"ג

  שנת 1945. נסתיימה מלחמת העולם השנייה, המלחמה האכזרית וההרסנית בתולדות האנושות. ברה"מ יצאה מהמלחמה הזו מוכה ובוכיה מאימת האבידות, אבל גם צוהלת וגאה בניצחון. המדינה הענקית, האימפריה הקומוניסטית, החלה לבנות את עצמה, כמעט מהיסוד. תעשייה, חקלאות, אוניברסיטאות חזרו לתפקד. גם האמנות חזרה, על ענפיה השונים, אל האוכלוסייה. חזרה אפילו בזרם הולך ומתעצם. רק שהזרם הזה היה אחיד וישר כדרך אל העתיד הזוהר ומורשה על-ידי מי שהיה מופקד מטעם... אמנות מגויסת, אמנות קולקטיבית, היכן שהעצב והשמחה נשקלים היטב על כפות המאזניים של הפקידים.

  הזרם הזה נקרא – "הריאליזם הסוציאליסטי", ונדמה היה שאין לסטות ממנו;

רק איתו, רק קדימה אל האושר, המואר בקרניים ההולכות ונחלשות של "שמש העמים", האב של כולם, החבר סטאלין. אך הנס בכל זאת קרה. לא עוברות יותר מכמה שנים אחרי מות הקומוניסט מס' אחד בעולם, ובסוף שנות החמישים מתגלה התופעה החדשה. אי אלה אנשים צעירים משמיעים את שיריהם בחוגים מצומצמים של חבריהם הקרובים. השירים האלה משונים משהו, לא רגילים. זו קודם כל שירה, שהמחבר מלחין לה מוסיקה ומבצע אותה בעצמו בליווי גיטרה. שירים-בלדות, ושום קשר לריאליזם סוציאליסטי. לא דומה לא בתוכן, לא בסגנון. כמו כל אמנות לא מגויסת, השירה הזאת מאד אישית, נדמה שהיא חשובה רק למחבר ומעטים המזדהים עם מחשבותיו וטעמיו האישיים. אך לא! ראו איזה פלא – השירים האלה חודרים את החוגים המצומצמים הראשונים ששמעו אותם, ומתפזרים הלאה והלאה, מדירה לדירה, מעיר לעיר. השירים מועברים מפה לאוזן, מועתקים ממחברת אחת לשנייה. אנשים אחרים מתחילים לבצע אותם, לעיתים מבלי לדעת מי היוצר. ואם פלאים, אז עד הסוף. הפלא הטכני החדש – רשמקול – עזר לפלא האומנותי. לא צריך הרבה – חדר קטן, שולחן, עליו רשמקול ומיקרופון חובבני, מספר חברים והעיקר, היוצר שהוזמן עם גיטרה. שקט! מקליטים. תוך ימים, לכל היותר שבועות, ההופעה הזאת תשוכפל מקלטת לקלטת ותגיע לכל מקום על פני שטחה של האימפריה.

  הפצת השירים מתרחשת ללא האמרגנים או סוכנים, ללא ספונסרים או פרסומת ובוודאי ללא עזרת השלטונות; דווקא להיפך, בניגוד לרצונם. אינני יודע, האם תופעה תרבותית כזאת מוכרת בעולם במאה העשרים.  אט-אט מתחילים להופיע שמות: ויזבור, אנצ'רוב, אוקודז'אווה, גורודניצקי... מי הם? מאיפה צצו? היכן גרים? כיצד לקרוא לסגנון שלהם? משוררים? מלחינים? לא, זה לא מדויק. אולי – מינסטרלים, בארדים? כן, בארדים! כך קוראים להם עד היום. והסגנון, אם לתרגם מרוסית, יכול להישמע כ"שירת היוצרים". הכוונה לבן-אדם שכתב מילים, מנגינה, ומשמיע אותם בהופעה-יחיד והוא גם הבמאי, וגם השחקן. יותר מידי לאחד? לא. ההצלחה – עדות לכך. אומנם, בדיעבד מתברר שיש ביניהם טובים וכישרוניים בכמה תחומים: במדע, בענפים אחרים של אמנות, אפילו בספורט. אי אפשר לכבוש את הכישרון, הוא ימצא דרך לביטוי.

  הקלסיקנים של התרבות הרוסית היום, היו אז אנשים צעירים, שחזרו מהמלחמה, או נערים שחוו את המצור והרעב. הם עבדו במקצועות שונים, אך מחוץ לעבודה חזרו להיות בארדים, שומרי הגחלת של רוחניות ורעות. קולם, נקי ממערכות הגברה ופריטה על מיתרי הגיטרה, הם נשמעו חזק יותר מהצעידה הרועמת של הריאליזם הסוציאליסטי. יש להדגיש, שלא היוצרים ולא יצירותיהם (פרט לאחד שנדבר עליו בהמשך) לא היו אנטי-סובייטים. אך כיוון שהם בחרו בחופש אמנותי ומוסרי, העניקו את בחירתם גם לאחרים, כיוון שבחרו לא להיות תחת פיקוח ולקבל הטבות מידי השלטון, הם נרשמו על-ידי השלטון כ"אנטי" ברשימות היכן ששלטון רושם בד"כ דברים כאלה. ואין זה משנה מה הם יצרו – יצירות ליריות, רומנטיות, הומוריסטיות – הם היו זרים לזרם המרכזי. ואם מדברים על זרם – ישנם נחשונים ששום סכר לא יעמוד מולם. כך קרה בעשור החדש שהתחיל – בשנות השישים, עשור עשיר באמנויות בכל העולם וגם בברה"מ. תקופה זו מכונה על-ידי רבים בברה"מ ומחוצה לה כ"הפשרה", הפשרה באקלים הפוליטי, אך גם האמנותי. התופעה, התנועה של שירת היוצרים, שהייתה קודם בעיקר נחלת החוגים האינטלקטואליים, פרצה סכרים, התפשטה והפכה לתנועה עממית. קמו אמנים נוספים, שמות כמו קלצ'קין, קים, מטבייבה, גליץ', ויסוצקי ואחרים, יחד עם יצירותיהם – התפזרו על פני המדינה. כאמור, האקלים השתנה.

  מעתה, היצירות האלה מגיעות להמונים, לא רק על-גבי סרטים מגנטיים, ולא רק בדירות צרות מימדים במוסקבה או בלנינגראד; אפשר לראות את האמנים בפסטיבלים ובמועדונים. התנועה הזאת יצאה למרחבים. עדיין חצי לגיטימית מבחינת השלטונות, עדיין חצי-מחתרתית, אבל כבר תופעה שאין להתכחש לה. אומנם היוצרים עברו לחצים וטלטולים, אבל לא נכנעו והמשיכו לתפקד. החלו להתארגן פסטיבלים בכל רחבי ברה"מ, ובהם ביקרו אלפים רבים. נכון הוא שהפסטיבלים האלה היו בחלקם מוסווים כתחרויות זמר של צעירים;  נכון הוא שלפני הלגיטימציה המלאה עוד יעברו שני עשורים;  אבל כבר אז, בשנות השישים, התופעה מתרחבת ונכנסת לקולנוע ולתיאטרון, הופכת לתנועה עממית, לפולקלור, לצופן רוחני ביחסים בין האנשים, למה שעדיין מנסים להגביל, לרדוף, לדכא. למה שבסוף שנות השמונים יקראו "דף מפואר" בתולדות האמנות הרוסית העכשווית, ויעמידו מצבות מפוארות על קבריהם של האמנים שהלכו לעולמם, ויפנקו ויהללו את אלה שאיתנו.

  שנות האלפיים: עוד חיים וגם יוצרים ומופיעים חלק מדור המייסדים (וגם מגיעים תכופות ארצה). קם דור שני ודור שלישי לתופעה זו, ולכן מתעוררת השאלה: "שירת היוצרים, לאן?" ביינתים התופעה חיה ונושמת, וגם חוצה גבולותיה של רוסיה ונמצאת בכל מקום בעולם, לרבות בישראל, היכן שנמצאת אוכלוסייה דוברת רוסית. בישראל ישנה פעילות ענפה בתחום זה: קיימים מועדונים של שירת  היוצרים, וכל שנה נערכים פסטיבלים באולמות ובחיק הטבע, בהשתתפות אלפים ועשרות אלפים חובבי הסגנון האומנותי הזה. מצויים הרבה אמנים מקומיים, ורבים באים מחוץ לארץ להופיע בישראל.