Каталог статей
Меню сайта

Опубликовать

Категории статей
Статьи [17]
Вечер к 90-летию Александра Галича [0]
Вечер к 90-летию Александра Галича состоялся 23 октября 2008 года в институте Вейцмана в г. Реховот.

Форма входа

Поиск по статьям

Друзья сайта
Исрабард


Сайт об израильской песне для русскоязычны х

Bards.ru

Дом Януша Корчака в Иерусалим е. Студия наивного творчеств а «Корчак»
Бард-Путе водитель
Лучшие Са йты
Израил я







» Каталог статей » Статьи
Возвращение ивритской песни к русским истокам. Часть 2

Возвращение ивритской песни к русским истокам. Часть 2

חשוב לך להכיר את זה ליותר ישראלים?

"לפני 15 שנה הייתי אומרת – מאוד מאוד, כי זה יכול לשבור סטריאוטיפים שליליים על עולים. היום אני חושבת שרוב הישראלים כבר מודעים לעושר התרבותי של עולי רוסיה, אם כי לא לעומק. מאוד משמח אותי לראות ישראלים במופעים האלה".

ואילו ליורי ליפמנוביץ (38) ממועדון הבארד העברי-רוסי 'זמרת הארץ' לא אכפת במיוחד אם ישראלים יכירו בארד או לא. חשוב לו יותר המסר שהוא מעביר במעין-בארדים שלו. למשל, אחד הבתים של 'אני מאשים': "פושעים, הסתכלו בעינֵי השכול, / בפני האבל הרכינו ראשים, / כל עוד השלום, האליל האכזר של השמאל, / דורש קורבנות חדשים".

החרוז נשלח לגטו

הדגש ב'זמרת הארץ' הוא בשירים אקטואליים, לעתים קרובות סאטיריים, שבניגוד לבארד המסורתי אינם נמנעים מלהיות פוליטיים במפורש. האנטי-קומוניזם של הבארד הקלאסי מיתרגם אצלם לאנטי-שמאלנות מקומית. בשש שנות קיומו של המועדון הופיעו שני תקליטורים בעברית, נערכו מופעים ברחבי הארץ, אורגן מדי שנה פורים-שפיל, וגם הופיעה כתבת מגזין ב'הארץ', שבפתחה הזהירו העורכים את הקוראים כי עליהם להצטייד בקיבה חזקה.

"מאז שאני זוכר את עצמי שיחקתי בחריזה ברוסית", מספר ליפמנוביץ כשהוא נשאל מהיכן יכולת החריזה העברית שלו. "בעברית בהתחלה לא העזתי, אבל ברגע מסוים זה פשוט פרץ החוצה". חריזה מפתיעה יותר מאפיינת את שירי הסאטירה האקטואלית העבריים בבלוג של שאול רזניק, סאטיריקן ב'ווסטי'. "השפה הרוסית מוזיקלית ומאפשרת חריזה משוכללת, בניגוד לאנגלית למשל, ובדומה לעברית", מסביר רזניק.

והנה גלשנו מבארד לשירה. האמת היא שהספרותיות של הבארד, ומנגד המוזיקליות של השירה הרוסית והשפה הרוסית, הופכות את התחומים הללו לדומים מאוד. בתרבות הישראלית אין הרבה קשר בין המוזיקה הקלה, ממלכתם של הזמרים, לבין השירה הכתובה. וזו בדיוק התרומה שמציעה כאן התרבות הרוסית: לקרב את הממלכות הללו זו לזו. להחזיר לשירה הכתובה את המוזיקה שבה, את הכיף והנגישות והפופולריות; ולהחזיר לזמר ולפזמון את כבודן של המילים, את המורכבות והעומק.

עולים עם ותק צנוע בשפה העברית מצליחים להוציא ממנה פעלולי חריזה ולשון - שמעטים הישראלים שיכולים להשתבח בדוגמתם - ונוטלים חלק פעיל בניסיון של קבוצת משוררים ישראלים להשיב את הכבוד האבוד של השירה המחורזת והשקולה. "אני משתאה בכל פעם לשיעור הגבוה של כתבי היד שמגיעים מדוברי רוסית", אומר המשורר דורי מנור, עורך כתב העת 'הו!' המזוהה עם המאבק הזה. "אפשר כמובן לומר שזה בזכות ההיכרות האינטימית עם שירה, שאופיינית להם. אבל נראה לי מהותי יותר לזכור שהשירה העברית המודרנית בראשיתה, כל כולה טבלה במרחצאות סלאביים. מִדור ביאליק, דרך רחל והמודרניסטים, ועד דור הפלמ"ח. אצל חלק מילידי רוסיה שכותבים בעברית אני רואה המשכיות אורגנית ומשכנעת לשירה העברית כפי שהיא היתה מתפתחת תיאורטית, אלמלא ההשפעה האמריקנית והאירופית-גרמנית בשנות החמישים".

אלי בר-יהלום (38), מרצה חיפני לחשיבה מתמטית, הוא דוגמה לטשטוש הגבולות שבין בארד לשירה, טשטוש שיש עמו כאמור בשורה אפשרית לזמר העברי ולשירה העברית. בר-יהלום הוא משורר שכותב שירה רוסית ושירה עברית מהסוג היותר נגיש ומהנה. הוא גם יוצר-מבצע של בָּארְד עברי. בערב של 'כל עוד הארץ תנוע' הוא היה המנחה, ובתקליט האחרון של 'זמרת הארץ' הוא ביצע כמחצית השירים. לא במקרה, השירים הללו גם מופיעים כשירים 'ספרותיים' בספרו העומד לצאת לאור.

הוא עלה ארצה בגיל שש וגדל כישראלי לכל דבר, אך כשהחלה עליית שנות התשעים גילה את הצד הרוסי שבתוכו. מנגד גם התוודע בר-יהלום למה שבעיניו הוא הצד הכמו-סובייטי של התרבות הישראלית: הכְתבה מלמעלה. כוונתו למהפכני שנות החמישים, חבורת 'לקראת' של נתן זך וממשיכיה, שפסלו את האמצעים המוזיקליים המסורתיים של השירה: "הפוליטרוקים האלה קטעו את הסינרגיה הטבעית שבין צורה, תוכן ורעיון בשיר. הם כתבו גט לצד המאגי בשירה; לשקילה ולחריזה, אבל לא רק להן. הם אמרו שזה מיושן ועכשיו זה אסור, ואם אתה כותב כך אסור לך להיכנס להיכל השירה, ומותר לך רק לכתוב 'פזמונאות' פשטנית. ישראל מתגלה כמערכת די דיקטטורית, והשירה היא רק דוגמה: מישהו לוחץ על כפתור ומחליט מה ייחשב שירה ויפורסם בכתבי העת, ומה לא. משוררי החרוז והשירה המאגית, המוזיקלית, נותרו לפעול בגטאות תרבותיים".

שף של פתיתים

כאן נכנסת, לדעת בר-יהלום, ההשפעה הברוכה של הרוסית. "המשורר יוסף ברודסקי אמר בנאום פרס הנובל שלו שכל עוד השפה הרוסית קיימת, השירה היא בלתי נמנעת. רוסיה שימשה האלמנט המשמר לצורניות-המאגיות של השירה, כדי לאפשר לה להתעורר עכשיו בארץ מחדש. אולי הטפטוף של השירה הבארדית, והשירה הרוסית בכלל, לישראל לאורך השנים היה מין אינפוזיה לשעת חירום, שהחולה יחזיק מעמד, והמהפכה האמיתית מגיעה עכשיו, כשגדלים הילדים של עליית שנות התשעים. הם הפצצה המתקתקת. אנשים ששפתם עברית, אך הרקע התרבותי הרוסי מעשיר אותה, והתרבות הקיימת בארץ לא מספיקה להם".

"השירה הרוסית מעולם לא באמת נטשה את המשקל והחריזה", מסבירה סיון בסקין (30), ילידת ליטא, מהבולטות שבמשוררים העבריים של העלייה האחרונה. "הסיבה העיקרית לכך, לדעתי, היא ההיקסמות מהשפה, מהמשוררים שיצרו בה, ובעיקר מהאפשרויות הרבות למשקלים וחריזות וירטואוזיים שהיא מציעה. משורר כותב רוסית שמוותר על העושר הזה משול לטַבח שמִגְוון עצום של מרכיבים באיכות מעולה עומד לרשותו, והוא מתעקש להכין פתיתים אפויים של אוסם. לפעמים צריך גם את זה, אבל לאורך זמן זה יוצר תחושה של החמצה. מי רוצה לחיות ככה?"

גם לחינוך הרוסי בסקין נותנת קרדיט. "אהבת הספר נחשבה שם לערך בפני עצמו. היינו לומדים שירים בעל פה בבית הספר, והם נעשו חלק מאתנו. הייתי חשופה שם לידע תרבותי רב יותר – ולו משום שהספרות העולמית היתה נגישה ומתורגמת היטב. במעבר לכתיבה בעברית היה לי בונוס: בעברית כל זה נשמע כל כך רענן, שאני לא מפסיקה להתלהב".

"לא שיחקתי שש-בש בטיולי כיתה, / לא הייתי מֶלח, שַמנה, סלתה, / או מוצר בסיס אחר עבור ארצי היפה. / הייתי שישים אחוז כוהל, עם טעם מר של תרופה". כך מתחיל אחד השירים של בסקין, שמשקיפה על הישראליוּת מבחוץ וגם מבפנים, נוכחת וזרה. זה מה שמסביר חלק מהתועלת שבקריאת השירים הלכאורה-היתוליים שלה.

את מנסה להפוך את קריאת השירה ודקלום השירה ללחם חוקו של כל ישראלי אינטליגנט, כפי שזה ברוסיה?

"בהחלט. אני לא משלה את עצמי לגבי הסיכויים, אבל זאת השאיפה. אני חושבת שבהזנחת השירה אשמים, במידה מסוימת, גם המשוררים עצמם, שרבים מהם הלכו לכיוונים של כתיבה סתומה, לא מובנת, לא מצלצלת ולא נותרת בזיכרון – וכאן שוב נכנס העניין של החרוז והמשקל, תומכי הזיכרון האולטימטיביים. חשוב לי יותר שאנשים יקראו את לאה גולדברג ואת רחל מאשר אותי, אבל אם מישהו צריך אותי כדי להתחיל לקרוא שירה – אני כאן כדי לתת לו את השמחה וההתלהבות שבה".

Категория: Статьи | Добавил: kfir-zahav (2006-10-27)
Просмотров: 1653 | Рейтинг: 0.0

Всего комментариев: 0
Имя *:
Email *:
Код *:
Сайт управляется системой uCoz