ב"ה

אריה אולמן

הסכיזופרניה הרוסית

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא... בן אומה אחרת. עד הדקה האחרונה הוא היה איש ישראלי, תוכו כברו, בלבושו ובשפתו, גם נטיותיו גם טעויותיו היו ישראליות. ועכשיו הוא נזכר ששפת האם שלו (ושפת אמו גם כן) היא רוסית, ובגן הילדים הוא גדל על פושקין ולא על ביאליק. מתי זה עלול לקרות? דוקטור, ניתן לרפא את זה?

לפני זמן-מה באחד מאתרי האינטרנט הרוסיים התפתח ויכוח רב-צדדי ממושך, נוקב, סוער, עד כדי העלבות, גידופים ועד כדי ניתוק קשרים אישיים בין אנשים שמכירים למעלה מחמש עשרה שנה. בוויכוח השתתפו כמה עשרות אנשים, בעיקר יהודים דתיים שנולדו ברוסיה וגרים עכשיו בישראל ובארצות הברית, וזה מבליט עוד יותר את עוצמת הפולמוס ששברה את כל כללי ההתנהגות הדתית. מה כל כך מסעיר אותם? יחסי ימין-שמאל? יחסי דתיים-חילוניים? לא, כל הנושאים הללו נידונים בין אותם האנשים "באש נמוכה", וכותב השורות האלה עד לזה. מה הכניס רבנים, בעלי תואר דוקטור ואנשי הרוח לשוק, לאטרף ולאי-שפיות? אחד המשתתפים העז לשלוח יד בקודש הקודשים – הביע דעה ביקורתית על העיר סנט-פטרבורג שברוסיה.

נדגיש: כל המשתתפים בוויכוח לא גרים עכשיו בפטרבורג שעל גדות נֵבָה. כולם הסכימו שאכן יש בה פה ושם שיכורים, גנבים ומקומות מלוכלכים, לפחות היו. אבל עצם הבעת יחס שלילי לעיר קוממה את כל הקהילייה עד עמקי הנשמה. התגעשו גלים של גילויי אהבה לעיר, תיאורים שובי לב של רחובותיה ונהרותיה, אנשים התחילו להישבע לחזור לשם רגע לפני המוות והודו ב"ברית הגורל" עם העיר, ב"הרעלה" ואפילו ב"התמכרות". עשרות תגובות דומות. אפילו אלה שלא נולדו בפטרבורג אלא רק למדו בה או רק ביקרו בה, השתפכו בביטויי האהבה לעיר. (את המילה "עיר" ברוסית הם מתחילים לרוב באות הגדולה, "העיר בה"א הידיעה").

תופעת האהבה המופרזת לפטרבורג והקשר המסתורי עמה ידועה לדוברי רוסית מזמן. "המיתוס הפטרבורגי" שורר באווירה התרבותית הרוסית מימי פושקין ודוסטוייבסקי ועד יוסף ברודסקי בן זמננו. מה מפתיע במקרה שלנו? כל האנשים שנשבו בקסמי העיר המופלאה הם יהודים שומרי מסורת, ורובם המכריע מתגורר בישראל. ציונים הם ודתיים הם – שתי סיבות מנצחות כדי לנער מן הרגליים את עפר הגולה, כמו שעשו אבות המדינה (שגם הם ברובם באו מרוסיה). ולא היא! רגשות הנאמנות העיוורת לעיר היו דומות מאוד לביטויי הכמיהה לציון שרווחים בפי היהודים מימי "על נהרות בבל". "אני גר בישראל, בארץ האבות, אבל המקום בלבי תפוס..." כותבים הציונים שלנו זה אחרי זה.

נבהיר לעצמנו: הם לא גורשו מארצם בעל כרחם כמו יוצאי ספרד או גולי גרמניה הנאצית. הם רשאים לחזור למחוז חפצם בכל רגע. הם מדברים וכותבים בעברית רהוטה והשתלבו יפה בחברה הישראלית. אבל הם בגולה, זה ברור. נבהיר עוד: לאף אחד מהם אין סנטימנטים לרוסיה בכללותה, "צפצפות לבנות", ווֹלגה הרחבה וליתר אתרי התיירות. כשהם אומרים "מולדת", הם מתכוונים לעיר אחת ויחידה ליד הים הבלטי, בצפון הקר, בגבול פינלנד.

כותב השורות האלה גם כן מודה באשמה. לפני שלושים שנה גרתי בבית אפור בן שבע קומות, נבנה ב-1909. בין שני מבנים חצר ארבע אמות על ארבע אמות. רואים את השמיים גבוה-גבוה. מן החלון נראה היטב החדר בבית הסמוך שנמצא בעשרים מטרים מכאן. על החלון – וילונות חצי-שקופים, אבל גם זה בקושי הציל מן המבטים הסקרנים שממול. השמש לא התארחה בדירה, ואם הבטתי מהחלון למעלה, ראיתי רק עננים קודרים. צבע התכלת לא הכרתי בילדות. ידעתי שהשמים צריכים להיות אפורים, זה צבעם הטבעי.

גשם יכול לטפטף בכל חדשי השניה, בינואר כמו ביוני. לא יוצאים לרחוב ללא מטרייה. אם השלג מחזיק מעמד בחורף שבועיים רצופים – זה חורף מצוין, אם בקיץ השמש זוהרת שבועיים רצופים – זה קיץ נפלא. שאר ימות השנה מתמזגים לסתו אחד ארוך. האוויר לח ומלא טיפות ערפל. והרוחות שנשבו מהמפרץ, מהים הבלטי, הן הביאו את ריח הים שמעורב עם ריח הפחם הנשרף. נשמתי את האוויר הזה באהבה, קיבלתי אותו כדבר המובן מאליו. עכשיו אני רואה שזאת הייתה מתנה יקרה.

והנהר. נֵבָה עוברת בתוכך ומתפלגת לעשרות תעלות ליד השפך למפרץ. קראתי במדריך שיש בפטרבורג 300 איים, וכמה פעמים ניסיתי לספור אותם על המפה ובנדידות הרגליות, אבל הגעתי רק ל-90. המפות היו לא כל כך מפורטות, או היו איים נסתרים – תעלומה. באהובת הלב צריכה להישאר פינת התעלומה. "רוחבה של נבה מגיע במקומות מסוים לקילומטר", אומר המדריך. כשאני עומד על החוף ליד המבצר הישן, לפני נפרסת יריעה של גלים, גלים קטנים שאין להם גבול. אי-שם באופק – ארמון המלכים האגדי שבגדה הדרומית, שמאלה – גשר, ימינה – גשר, מעליי רוח ערה ולחה. דקות ארוכות הסתכלתי במים האפורים שזורמים לאט, בעוצמתם הבלתי נמדדת. עמדתי לעיתים עד שאיחרתי לפגישה. מי יעז להפריע לייחוד שלנו? "מאושרים לא מודדים שעות": המשורר הרוסי כתב את זה כאן.