גייזל הנזכר הוציא דיסק שלם של שירי ילדותו בתרגום לעברית. הדיסק נמכר היטב ומבוקש מאוד (בעיקר בקרב העולים, כמובן, כי להם הוא נועד). קרן פבזנר, מורה לעברית ומתרגמת, הציגה לקוראים את סדרת התרגומים מהספרים לקטנטנים – השורות הראשונות שאנחנו קןראים לילדים בני שנה:

מישהו פשוט ישב,

מישהו על סתם חשב,

טוֹליה שר,

בוריס שתק,

ניקולאי כדור זרק.

הם היו במדרגות,

לא היה מה לעשות.

דרור ציפצף על המרפסת,

על הגג חתול חלם,

ואמר בוריס לחבר'ה

ככה בתם:

- יש בכיס שלי מסמר.

ולכם?

- ואלינו בא חבר.

ולכם?

- והחתולה שלנו

היא המליטה כבר גורים,

הם גדלו טיפה כשבאנו,

אך מצלחת לא אוכלים...

(ס. מיכאלקוב)

מעשי התירבות האלה מיועדים בעיקר לעושיהם. הדור הצעיר לא מתלהב מההקלטות הישנות ולא מהתרגומים החדשים, כצפוי. ילד רוצה לשיר את מה שחבריו בגן שרים ומשתחרר ברצון מכבלי תרבות ההורים. אמנם, הילדים הצברים של זאב גייזל שלא יודעים מילה ברוסית שרים על צ'בוראשקה בהנאה, אבל איזה מאמץ הוא השקיע בזה! וההורים – הם שמחים לחזור לילדות ולענג את עצמם באשליית המהגרים הנפוצה: "החלפנו מדינה, החלפנו שפה – אין דבר, בעצם כלום לא השתנה".

עד כה תיארנו מקרים פשוטים של הסכיזופרניה הרוסית: חלק אחד של הנפש לא מפריע למשנהו. ואם מפריע? אם הנשמה הרוסית על זיכרונותיה והרגליה דורשת דבר שהנשמה היהודית לא יכולה להרשות לעצמה? או אז מתחילה המלחמה האמיתית. לא מדובר באכילת "בשר לבן", על זה מוותרים בקלות. יש מנהג אחד, אופייני מאוד ליוצאי חבר העמים ובזמן האחרון נפוץ גם בישראל, והוא – חגיגות ראש השנה האזרחית, "השנה החדשה", "נוֹבי גוֹד". נדגיש: לא סילבסטר. אין חג כזה ברוסיה, השם הזה זר לחלוטין לאוזן הרוסית. ולא כריסטמס, כבר כמאה שנה החג מופרד ומובדל מיום הולדתו של אותו האיש ונחגג באופן עצמאי.

ממנהגי החג: בסלון מעמידים עץ אשוח ומקשטים אותו בצעצועים ובנורות צבעוניות. תחתיו עומדת בובה של "סבא קור", "דֵד מוֹרוֹז", דומה במקצת לסנטה-קלאוס, אבל לה מזדהה אתו. לידו – "בת השלג", "סְנֶגוּרוֹצְ'קָה", הנכדה שלו. חוקרי התרבות והספרות מבהירים ששניהם הומצאו רק בשנות השלושים של המאה הקודמת וחדרו לתודעת הציבור הרוסי הודות לאמצעי התעמולה, אך בשביל ההמון הם היו מאז ומעולם. עורכים שולחן עם שתייה כדת, מסובים לסעודה ושרים:

נוֹלְדָה בַּיַּעַר אַשּׁוּחִית, בַּיַּעַר הִיא גָּדְלָה, בְּקַיִץ, חֹרֶף חֲטוּבָה וִירֻקָּה כֻּלָּהּ... הִגִּיעָה מְקֻשֶּׁטֶת הִיא עַכְשָׁיו לַחֲגִיגָה וְאֹשֶׁר רַב מְאוֹד מְאוֹד לַיְּלָדִים סִפְּקָה.

(ראיסה קוּדשבה, תירגם שאול רזניק)

זהו החג העדתי הגדול. לא ייתכן, אני חוזר ואומר – לא ייתכן לא לחגוג אותו. בשנה האחרונה אפילו צה"ל הוציא מסמך פנימי שמסביר לקצינים את משמעות החג ומורה על הצורך להשתדל ולתת לחיילים דוברי רוסית חופשה לפני היום הזה ואחריו. דא עקא: רבנים מתנגדים לחגיגה, כפי שהם מתנגדים לכריסטמס ולסילבסטר. רוב רובם של העולים לא שם לב לאיסור, ויש חלק קטן, חוזרים בתשובה, שנקלעים למצב סכיזופרני ביותר. מאבק הרגש עם החובה, כמו בטרגדיות הקלאסיות. אלה חוגגים במחתרת, אלה – רק בדמיון, ואלה מנסים להצדיק את החג ולטהר אותו במאה וחמישים טעמים. הבעיה מסתבכת עוד יותר כשחל נובי גוד בשבת. הניסוח הזה נשמע לכם הלכתי? אכן, כפי שבאמריקה חוברו Hilchos of Xmas, בישראל נכתבו "הלכות נובי גוד שחל להיות בשבת" (יבגני לוין ©). החוקר הנודע באחטין היה צודק: הקרנבל, הצחוק מסיר את המתחים, משחרר ועוזר לנו להשלים עם מהמורות החיים. קובץ ההלכות המוקיוני הזה משקף היטב את המתחים המודחקים של היהודים בני רוסיה שמנסים ליהנות משני העולמות:

·                   ...על גבי ארון הקודש מציבים את עץ האשוח, כפי שכתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". על ראש עץ האשוח שמים כוכב, כפי שכתוב: "דרך כוכב מיעקב". מקשטים אותה בנרות, כפי שכתוב: "כי נר מצווה ותורה אור".

·                   מפאת קדושת היום מורידים לפני התיבה איש בעל שיבה ובעל זקן, ואם אין איש כזה בקהילה – מדביקים לשליח ציבור זקן מצמר גפן. בידיו יהיה מקל ועל כתפיו יהיה שק גדול לזכר הנדודים במדבר.

·                   מסיימים את סעודת השבת מוקדם, כדי לא לערבב שמחה בשמחה. מתחילים את סעודת נובי גוד סמוך לחצות כדי לתקן בזה את כל השנה החדשה. בחצות מקדשים את השנה החדשה על היין.

·                   מרבים בסעודה ובשתייה, כי "אין שמחה אלא בבשר וביין". ומנהג טוב הוא לשלוח בלילה ההוא מתנות איש לרעהו.

·                   כמה ישתה אדם בליל נובי גוד ויצא ידי חובה? עד נפילת אפיים לסלט; וחכמים אומרים – עד הירידה אל תחת השולחן.

·                   ביום שבת מתחילים את התפילה מאוחר מהרגיל, כדי שיתפללו בכוונה הראויה ליום הראשון של השנה החדשה...

ועוד סעיפים רבים כאלה.

התמונה שציירנו נראית עגומה. "הנפש רוסית" מפריעה לנשמה "היהודית" או "הישראלית". במקרה הטוב היא פועלת ומביעה את מצמה בנפרד, בעברית או ברוסית, ובמקרה הרע האדם המפוצל נאלץ לעקר אותה או מנסה להשכין שלום בין שני חלקי עצמו בעזרת הצחוק. תמו האפשרויות? האם לא יכולים החציים לעזור זה לזה?

אין ייאוש, יכולים ויכולים. ושוב נביא דוגמאות מעולם השירים. למשל, ניקח את "מועדון השירה האקטואלית" בשם "זמרת הארץ". נטיות חבריו די ימניות, אבל זה לא ענייננו. הם כותבים בעברית וברוסית, והצימס כולו בשירים הרוסיים (במיוחד שיריו של יורי ליפמנוביץ'). כולם מדברים על האקטואליה הישראלית, ולרוב הם שחזורים של השירים המוכרים הרוסיים, "משהו מהסרטים". במילים של כל שיר יש רמז למקור הסובייטי, והמנגינות הידועות מימי הילדות עוזרות לקהל לשיר יחד עם הזמרים שעל הבמה. כמה חבל שביצירות העבריות אי אפשר לחוש את הטעם הנוסטלגי הזה.

ודוגמה אחרת, לא פוליטית. תשאלו את החב"דניק השכן, מה זה "דוּרֶן מרקוֹ" (מרקו הטיפשון), והוא בחפץ לב יסביר להם שזהו שיר חב"די עתיק יומין המדבר על עלילות הנפש בגוף. מהמילים של השיר לא נראית לאיש הישראלי המשמעות הזאת – וכל משמעות אחרת לא נראית, מכיוון שהשיר נכתב ברוסית. זהו שיר עממי רוסי, מילה במילה, ואנשי חב"ד דוברי עברית ואנגלית מדקלמים אותו בדייקנות ולא מנסים להבין את תוכן מילותיו. דבר דומה קרה גם בגל התשובה העכשוי: בחוגים מסוימים של חוזרים בתשובה נפוץ המנהג לשיר את זמירות השבת במנגינות השירים הרוסיים והסובייטיים. הניסיון הרב-שנתי הוכיח שהשירים על "אמא רוסיה" מתאימים ל"י-ה ריבון עלם ועלמיא", והשירים האוקרייניים – ל"השומר שבת הבן עם הבת". שיר של שריונרים מימי מלחמת העולם השנייה תואם את "דרור יקרא", ואילו "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו בחולמים" בתחילת ברכת המזון מתאים לכל המנגינות, אפילו להמנון של ברית המועצות. מוקירי שבת דוברי רוסית מצדיעים בו-זמנית לשבת המלכה ולזיכרונות הילדות, וסעודת השבת נעשית עליזה ומלאת עונג אמיתי: בדוק ומנוסה.

תומכי מדיניות כור ההיתוך יכולים לקוות שזה יעבור, זה יסתדר והזהות של גיבורי הסקירה שלנו תתאחד. אמנם הם, הגיבורים, לא לבטח יהיו שמחים לזה. הם אוהבים את עברם ונהנים גם מההווה. וסוף כל סוף – חיי הנפש החלוקה, הסכיזופרנית, מלאים ומגוונים יותר מאשר לנפש אחידה. כפליים.