Каталог статей
Меню сайта

Опубликовать

Категории статей
Статьи [17]
Вечер к 90-летию Александра Галича [0]
Вечер к 90-летию Александра Галича состоялся 23 октября 2008 года в институте Вейцмана в г. Реховот.

Форма входа

Поиск по статьям

Друзья сайта
Исрабард


Сайт об израильской песне для русскоязычны х

Bards.ru

Дом Януша Корчака в Иерусалим е. Студия наивного творчеств а «Корчак»
Бард-Путе водитель
Лучшие Са йты
Израил я







» Каталог статей » Статьи
Возвращение ивритской песни к русским истокам. Часть 1

Возвращение ивритской песни к русским истокам. Часть 1

חזור שיר עברי. לרוסיה

חזור שיר עברי. לרוסיה מסורת הזמר מסביב למדורה התפתחה בכלל בפסטיבלים סודיים ששרצו סוכני קג"ב. עולי רוסיה נחושים להחזיר את התרבות העברית למקורותיה האמיתיים. ואם אתם רוצים לעצבן אותם, נסו לשיר בסביבתם את ´קאלינקה´

 צור ארליך  

הגיע הזמן לפוצץ את הבועה. אותה בועה שעוטפת ישראלים ותיקים וגורמת להם לחשוב שעולי רוסיה יוצרים לעצמם בועה תרבותית, גטו מתנשא דובר רוסית. לפוצץ ולגלות, במפתיע, שדווקא העולים הם אלה שעשויים להחזיר את התרבות הישראלית אל הישראליות האבודה שלה. אל מה שהיא תכננה להיות. אל הייחודיות שהיתה יכולה להיות לה.

הזֶמר, השירה והתיאטרון הישראליים, שלושתם נולדו בחיקה של התרבות הרוסית, עם כוונות להצמיח ממנה גם שורשים יהודיים. אבל בארץ קרה מה שקרה: הזֶמר העממי פגש את הפופ המערבי; השירה עברה בשנות החמישים לתחום ההשפעה הפוסט-מודרני, והפכה בחלקה לשפת סתרים של קבוצה קטנה שאיבדה קשר עם הציבור; והתיאטרון, איך לומר, שכח מה זה להיות יהודי.

בשלושת התחומים האלה פועלים פה עתה אמנים יוצאי התרבות הרוסית, שלא רק מתרגמים את התוצרים הרוסיים לעברית, אלא יוצרים יצירה מקומית, מקורית, בכלים הרוסיים. פתאום יש לנו כאן מעבדה חיה שמלמדת איך היתה התרבות הישראלית נראית כיום, אילו המשיכה ללכת במסלול שהתחילה בו.

שפת הסלידה והמרידה

"ההשתלבות בתרבות העברית, מתוך השורשים ה'רוסיים' שלנו, היא בשבילנו הדבר הכי טבעי", אומר סשה קרופיצקי. "זה הפטריוטיזם, האכפתיות ממה שקורה בארץ, התחושה שבארץ כולנו חיים יחד ושעלינו לחלוק עם אחינו את מה שיש לנו. לכן אנשים עובדים קשה ליצור בָּארְד עברי, על אף שיש להם על זה רק הוצאות. לכן למרות שבכל רחבי העולם מהגרים מרוסיה יוצרים היום בארד ברוסית, רק בארץ יש ניסיון ליצור בארד בשפת המקום".

מהו הבארד הזה, שקרופיצקי (43), זמר בארד בשעות הפנאי ודיקאן פרויקט 'נעלה' בשעות העבודה, מתייחס אליו? מדובר בתרבות שנולדה כתגובת נגד למשטר הסובייטי, שירה 'ספרותית' מולחנת שהשיבה בברית המועצות רוח אסורה: שירים על הפרט, על רגשות שבחוצפתם הם בלתי סוציאליסטיים, על אהבה, על חופש, ואפילו, שומו שמי הקרמלין, על אמונה באלוהים. בדרך כלל הכותב הוא גם המלחין, הזמר והמלווה בגיטרה. הבארד הופץ במחתרת, נחגג בפסטיבלים סודיים ביערות, והפך לשפה המשותפת של עשרות מיליוני אזרחים סובייטים משכילים שסלדו מהקומוניזם.

קרופיצקי נזרק בצעירותו מלימודי הדוקטורט שלו בגלל פעילותו הציונית. פעילות הבארד שלו באותם ימים היתה לגביו חלק בלתי נפרד מזו הציונית: שתיהן, הוא מסביר, היו מחתרתיות ולא חוקיות, ושאפו לאותו כיוון – החירות. הוא זוכר פסטיבלי בארד ביערות עם רבבות משתתפים שבנו ערי אוהלים, ועם שוטרי חרש שלפעמים סיכלו את האירוע. "הפעלנו מועדון בארד תוך משחקי חתול ועכבר עם השלטונות. חילקנו קלטות, ארגנו הופעות. רבים מהפעילים היו יהודים, וכשהחלה העלייה המועדון הפסיק לפעול".

אבל הבארד הוא בעל נשמה ציונית גם באופן אחר. כי מהו הבארד אם לא גלגול של תרבות ה"מסביב למדורה" ותרבות הזֶמר האיכותי-אמנותי – שני יסודות שאפיינו את התרבות הישראלית בימי ראשיתה, בימי ההשפעה הרוסית שלה, אך כמעט נעלמו ממנה. קחו את שני אלו, הוסיפו להם את התהליך העולמי של היווצרות ה'יוצר-מבצע', וצקו על זה מצרך נדיר בתרבות הישראלית: הצבת חלופה לתרבות השלטת והִתְגָרוּת בתכתיב הפוליטי של החלונות הקובעים – והנה לכם הבארד הרוסי. לייסד פה היום תרבות של בארד עברי פירושו למחוק מהמוזיקה הישראלית בוויש אחד גדול עשרות שנים של פופיזציה, להשתיל במקומן עשרות שנים חסרות של התפתחות טבעית, ליישר את הבלורית והתואר שהתקמטו ולהמשיך ללכת כאילו כלום.

בישראל היתה לבארד קריירה של אורח מזדמן. בשנות השישים חזר ארצה מברית המועצות שליח המוסד יעקב שרת. מעבר למסך הברזל הוא גילה את העולם המחתרתי של הבארד, התלהב, ותרגם שירים נבחרים. זה היה גרעינו של המופע המצליח מ-1969 'הלוך הלכה החבריה'. ב-1989 הופיע תקליט הבכורה של ארקדי דוכין, שהוקדש לשירי הבארדיסט המוכר מכולם, ולדימיר ויסוצקי. מהתקליט הזה זכור בעיקר שיר קליל יחסית, 'טמבל'. כוכב 'הלוך הלכה החבריה', ליאור ייני, שב אף הוא בתקליט משירי ויסוצקי ב-1995. "אולי נעשֶה עוד תקליט כזה", ייני אומר היום. מה מושך אותו בבארד? "אני פשוט אוהב את זה. דברים יפים, כנים, אמיתיים, לא רק מסחריים".

עיקר פעילות הבארד בישראל כיום הוא כמובן בשפה הרוסית. בכינרת, בכרמיאל ובמקומות נוספים נערכים פסטיבלים בהשתתפות אלפים. בברית המועצות פסטיבלים כאלו היו כאמור הסוד המשותף של שכבת האינטליגנציה שסלדה מהמשטר. "שירי הבארד סייעו להרבה אנשים בעמידה פנימית נגד התרבות הרשמית המוכתבת שבכלי התקשורת, ואיחדו בין עשרות מיליונים", מסביר זאב גייזל, לשעבר אסיר ציון וכיום מתמטיקאי ופעיל מרכזי בתרגום ובהפצה של הבארד העברי. "הם מעוררים הזדהות ורגש לאו דווקא ניתן להגדרה; מין נוסטלגיה למשהו שאינו קיים". גם עתה, בארץ, הבארד הוא מוקד הזדהות של העולים מהשכבות המשכילות. בישראל אף חיים כיום שניים מהאבות-האגדות של הבארד, יולי קים ויעקב כוגן.

אליל שמאלני ואכזר

בעברית הבארד אמנם עוד בחיתוליו, אך הוא עקשן גדול. מרק פביס לקח על עצמו לגדל אותו. הוא מאתר אמני בארד עם נכונות לשיר בעברית, וחושף אותם לקהל דובר העברית באמצעות המופע שיזם, שאף מלווה בתקליטור – 'כל עוד הארץ תנוע'. "בארד הוא לא רק תרבות, אלא גם דרך לומר דברים, להעביר ניסיון אישי", אומר פביס. "חשוב לנו לשתף את דוברי העברית במה שחשוב לנו כל כך".

פביס מדווח על הזמנות שאמניו מקבלים לאירועים, ועל התעניינות גוברת ותגובות נרגשות. כך זה גם נראה בערב 'כל עוד הארץ תנוע' בירושלים, לפני חודשים אחדים. ההתרגשות בלטה אף יותר בקרב המבצעים על הבמה: כמצופה מילדי אמא רוסיה, הם שופעים רגשנות, השתפכות הנפש ויראת כבוד כלפי השירים.

מעט יוצאות דופן בערב הירושלמי ההוא היו שתיים חפות ממבטא רוסי, שבמקום הייסורים הכנים, הדרמטיות והמיית הלב הרוסיות, בלטה בשירתן חדווה קלילה. אלו הן חדוה גולדשמידט ונעמי אורן; אולי זמרות הבארד היחידות בעולם שאין להן שורשים רוסיים. הן שותפותיו של סשה קרופיצקי להרכב המבצע שירי בארד ברוסית ובעברית. שתיהן היו כבנות עשרים, בתחילת דרכן העצמאית, כשהגיע גל העלייה של 1990, ונטלו חלק פעיל במאמץ הקליטה. ההרכב נוצר כשהשתיים וקרופיצקי היו מדריכים ב'גשר עלייה' - מחלקה של ארגון 'גשר' שפעלה לקירוב בין ישראלים ועולים.

השיר שתפס לראשונה את חדוה גולדשמידט ברשת הבארד היה שיר הערש 'זינונה יקרטה', כלומר מרכבה ירוקה. זה היה בראשית גל העלייה הגדול. היא היתה אז בתחילת עבודתה עם צעירים עולים, ועמדה ערב שליחות לרוסיה. אחר כך באו הפעילות ב'גשר עלייה' וההרכב. באחת ההופעות שלהם, באירוע פנימי של 'גשר', היא גם הכירה את בעלה לעתיד, הבמאי לעתיד גלעד גולדשמידט. הוא ראה והתעניין מי זאת. המרכבה הירוקה תצוץ אצלם עוד בהמשך: 'מרכבה ירוקה' הוא שם סרטו החדש של גולדשמידט, העוסק בעולה צעיר המגלה ערב חתונתו שאינו יהודי לפי ההלכה. השיר הנושא שם זה מלווה את הסרט.

"היה חשוב לנו שיהיה בסרט קטע של תרבות, של שיר, של משהו שנטוע בחייו של הגיבור", מסבירה גולדשמידט. "אנשים בישראל לפעמים לא מבינים את העומק והעושר של התרבות הרוסית. חושבים שהכל מסתכם בשפה, אוכל ושתייה. זה בהחלט אחד המניעים שלי לנסות לחשוף ישראלים ותיקים לבארד.

"קורה הרבה בפגישות עם יוצאי רוסיה שברגע שאני מספרת להם על העיסוק שלי בבארד, נפערות להם העיניים ונופלות כל המחיצות. כאן ההבדל הגדול בין הבארד לבין ה'שירים הרוסיים' שאנחנו כישראלים מכירים, 'קטיושקה' וכל השאר. מעבר לכך שהשירים האלה הם ברמה נמוכה בהרבה משירי הבארד, הם גם מזוהים עם המשטר הסובייטי. כששרנו אותם בפני עולים, הם התחרפנו. פניהם חוורו". זאב גייזל מנסח את זה כך: "אנשים חושבים שהם משמחים אותי כשהם שרים לי 'קאלינקה' ושאר שירי הצבא האדום. כשזה קורה אני פשוט יוצא. זה כמעט כמו לשיר ליהודי יוצא גרמניה את 'הורסט וסל'" (שיר המזוהה עם גרמניה הנאצית).

אצל נעמי אורן, שותפתה של גולדשמידט, ההיכרות עם הבארד היתה חלק מהתאהבות כללית בשפה הרוסית, התאהבות שהחלה כשלימדה עולים צעירים באולפן. מאז כרוכים חייה בשפה הרוסית. "השירים התחברו לכל לימוד הרוסית ולכל הנסיעות שלי לרוסיה, וראיתי שזה קוד תרבותי של שיח עם אנשים משכבת האינטליגנציה. יש בשירים האלה משהו מאוד לא בנאלי; ממד אוניברסלי שמדבר אל הרבה אנשים. כבש אותי גם הדמיון לסוג מסוים של שירים ישראליים. תמיד חשבתי שהתרבות של השירה מסביב למדורה היא המצאה ישראלית, ופתאום מתברר שזה הגיע משם".

Категория: Статьи | Добавил: kfir-zahav (2006-10-27)
Просмотров: 2708 | Комментарии: 1 | Рейтинг: 0.0

Всего комментариев: 1
1  
%)

Имя *:
Email *:
Код *:
Сайт управляется системой uCoz